מקדשים אדומים מעשנים מדורגים אל השמיים מעלה מעלה, מיסתוריים, ארכאים, זרים, יוצרים פלנטה אחרת, משמיעים מקצבים אחרים, חדשים לעין ולאוזן....

קאסטת יוצרי הלבנים האדומות, חיים לצד, על, מתחת ואת עבודתם. יוצרים לבנים, עוד ועוד ועוד ...שורות, שורות, ישרות, מקבילות....פאטרן אין סופי של דגמים חוזרים, מה עוד אפשר לעשות עם לבנים ??? והם חתומים ורכים, נימוחים כשנוגעים.      אז בונים תנורי ענק, מהחומר עצמו, מהלבנים ושמים עצים ומבעירים לשעות ולימים. תנורי הענק המקדשיים האלה נראים כל כך שונים, מעולמות אחרים, מאגדות רחוקות מזמנים לא מוכרים. עולים אל השמיים מדורגים, מדורגים, פרמידות עתיקות. וכך העשן יוצא מהסדקים, לבן, לבן על רקע אדום, אדום כל כך נכון, כל כך מרשים, עוד דקה ואתפלל, קרובים לאלוהים,   ש ק ט .       הסדר הזה, מנגן, כמו להיכנס לשיר.    יש מקצב, ויש כילים שונים כאלה שמקישים, ושמצלצלים שמזמזמים ויש שמפסיקים, ה פ ס ק ה.      שם אפשר לעמוד, כה אמרו הסינים, הנשימה בשיר היא הרגע החשוב ביותר.              ושם מביטים בך.    כל כך הרבה זוגות עיניים, לבן, לבן על רקע אדום, שמלמלות צבעוניות, ילדים, המון ילדים, אישונים המומים מרצדים, כולם יוצאים מהחדרים הקטנטנים מהלבנים האדומות, והם       ש ק ט י ם מביטים.     כמו הנשימה בשיר, שקטים, מביטים.      ניסיתי לא להפריע לקצב, לא לקלקל את השיר, שיר נושן, ניגון עתיק בין 2000 שנים, אולי יותר?  באתי והלכתי והשיר ממשיך שם לנגן והעיניים חזרו להרי אדום והעשן מיתמר מעלה מעלה דרך המדרגות העולות מטפסות אל השמיים.   

אורחות לרגע, מחטטות, מציצות, נפעמות, קונות, נוצרות, נרגשות. 

הכל שונה כשבאים עם ג'וסנה, היא מכאן, כולם מברכים אותה לשלום, 

זאת כף היד שלה, סל הקניות הפרטי שלה, זה שמתקפל לקטן קטן בתיק האישי.

אצלו היא קונה את תה התפוזים הזה וכאן את נייר האפיה, פה רק את הסארים בשביל העוזרות וכאן סנדלי עור לבית, שימי במים וצעדי איתם קצת, היא אומרת, זה יתרכך. אל מוכר הדלעת המסוכרת היא מיישירה מבט כועס על המחיר האסטרונומי של 3 ש"ח שדרש מאיתנו, כאילו שהיא לא יודעת את המחיר האמיתי.

"Welcome to India", צועק לנו איש אחד גרום ובסיבוב הבא מזמין לחנותו לראות פשמינות. 

אנחנו מפה, לא ???

כמו תיירות ההולכות אחר הדגל, אפשר להביט סביב ולהעלם, אל תוך הבתים המרגשים, ההמונים הצועדים, העסוקים, המקשקשים, הדוהרים.

אנחנו צועדות אחריה בשורה, חוקרות, בוררות, בודקות...כאילו שלא היינו כאן מעולם.

בכף היד הזאת, לא היינו.

את הסל הזה עוד לא בדקנו.

"Welcome to Pune"

Wonderland located somewhere between dreams and thoughts

בארץ הפלאות הנמצאת אי שם בין החלומות לשרעפים יש יבשת מוצקה קיימת וברורה, בה ניתן להבין הכל. הכל ברור ומוגש ישירות, העוגיות בטעם של עוגיות והקפה כזה שנוגע על לשונכה במידה הרצויה. המגש הוא מגש ולא מתימר להיות נוף מגיש את פלטת העולם על גבו של צב. השיחה נסובה על התחושה או על עומקו של האוקינוס ואף פעם לא על מזג האויר, רק אם הסופה החליקה שערך והמגפיים ציקצקו בשלוליות הבוץ.       הפנים מוכרות ואומרות מה שאומרות, אם מעודנות הן מכילות דיבור רך ונקי, אם הן קשות והשפתיים קפוצות, יש לשאר שבזה ממולא הגוף ומתנקזת הנפש, אם רחבות הן והעיניים גדולות כאומרות למביט בהן: כל מה שיש לך לומר, אקשיב, אפנים, אנתח ואשיב.... הכל מובן. אמן.