22 מאי 2015

ביקור אצל הגברת הזקנה.

יד אלוהים נוגעת בבתים. פרק א' - ביקור אצל הגברת הזקנה.

יד אלוהים נוגעת בבתים. פרק א' - ביקור אצל הגברת הזקנה.
רחוב ארוך ורחב מקושט עצים, מעוטר בגדרות ברזל ,עמוס ריץ ורץ של ריקשות קטנטנות נוסעות הלוך ושוב סוגרות/פותחות. מרעישות. מזהמות. מצפצפות בקולי קולות, שם, שם הלכנו לפגוש את הגברת הזקנה.
הרחוב ממנו נכנסים אל הבית
דלפין, חברתי הצרפתיה הורדרדה, העדינה, המתוקה, אמרה שהיא כאן. יושבת ומחכה, מאחורי מקצב הגדר, צמחים מטפסים בני 100 שנים, שומרים עליה מדרקוני הרחוב האמתנים, יורקי האש ומפיצי שחורות ומאבירי הממלכות השכנות המאיימים לטרוף אותה.
הגדר של בית הגברת הזקנה
שם, שם, בין מקצב עמודי הגדר, נפתח השער העצום, כבד, חורק שיר בריטי ישן נושן, לא רואים אותה מכאן, רק גינה או זכר לסביבה מתוכננת להפליא, מדויקת, סימטרית, לא עוד. הכל פרץ את גבולות הזמן, המקום והתיכנון ומקבץ גנני החצר כבר אינם שם להתערב. עכשיו זה פיראי, עוד דקה וזה כבר ג'ונגל.
הגן והשער הנעול
על השביל פסענו, אני ודלפין, מסוקרנות, פוערות זוג עיניים נוצצות, מחכות, בודקות. ורק שיר האבנים הקטנות הניזרקות תחת רגלינו, מלוות בחצוצרות הריקשות מרחוק, רחוק.
השביל המוביל
דלפין, צבטתי אותה, תראי ! זוג עיניים שחורות מבריקות מביטות בנו בשלווה תהומית, אין סופית, יותר מ 100 שנים מביטות בעוברים ובשבים. מסוקרנות, מחכות, בודקות. יש לו לבודהה הזה ספר אורחים ענק המשמש לו במה, הוא כותב אותו עבור הגברת הזקנה, מי בא ומתי ?, קצב הכניסה ההולך ומדלדל כמו גם עוצמת הצעדים ורצף הנגינה בינות לעלים. אט, אט הראיה נחלשת, והפוקוס לא ממש ברור, כמה צללית וכמה צמחיה ? מי בא ומי ההולך ? ואולי זאת רק הרוח וסימפונית הריקשות ?
רמזים
באיזה דלת ניבחר להיכנס, מי מביט ? ומאיזה חלון צופים עלינו ? מהם יש המונים, הם מתרבים, כבר 100 שנים.
מתקרבים, רעש עלים מתפצפצים
עוד טפח
יש נגינה חדשה באויר, שקט, דממה, רק קצב העיטורים, התחרה בגגות, קימורי החלונות, המרזוים והחלוקות, יופין של הזכוכיות והפתיחות השונות.
עוד טפחיים
הפינה
היא כל-כך מקושטת, מיופיפת לא רק לכבודנו, היא כבר יושבת וממתינה 100 שנים. עם הכתר שחותך את השמים והעדיים המסתלסלים, כבדה, גדולה ומתמשכת. עצובה, בודדה הנותנת לזמן לחדור דרכה. מתחבאה אט, אט בינות לצמחיה המשתוללת, כבר לא רואה מהחלונות את אותו הנוף, אפילו לא את קצות השער החדים, המכוונים אל השמיים כמו צבא השומרים.
המקומטת
היא מתקמטת, חושפת רבדים, רבדים, שכבות של שנים רבות. של מכרות מכאן, עיטורים משם. העיניים שלה עייפות, נכבות, עדיין מסוקרנות, מחכות, בודקות.
להתראות
הגברת הזקנה הגישה לנו 100 שנים על מגש בעל 3 קומות, יפיפה, מרגש, עם עשרות סוגי סנויצ'ונים בעשרות טעמים, כמה מהם עם מלפפונים, משולשים, מרגשים. קומת בסיס, עמוסת נשפים, קוקטלים וארוחות חגיגיות, הקומה מעל מארחת אותנו איתה בזמן בזה, הזמן שלה. בקומה האחרונה יושב הבודהה פשוטות הידיים לשמים "מה נכונו לה בימים הבאים". אנחנו עזבנו עם טעם נדיר, שנרצה שוב, לגעת לדעת והיא שם. נעצה בנו מבט בגב בעיניים נעצמות, מסוקרנות, מחכות בודקות. עצוב היה להשאיר לבד, אותה ואת מתעד הכניסות שחור העיניים.
הזקנה היפיפיה במלוא תפארתה לקחנו איתנו את הטעמים, שלושת הזמנים והמנגינה לעולמים.
אני ודלפין.
והגשנו לכם, על מגש 3 הקומות סנויצ'ונים.
היי שלום הודו הקסומה.