04 דצמבר 2012

קדושתו של האורז Holy rice























כשאנחנו באים, נוגעים לרגע, משתעשעים, מנסים, עוצרים, ממשיכים ושוב מנסים.
זו דקה קלה של חוויה בחיינו שלנו, אלה לא הימים האמיתים.
משוחים בקרם הגנה, כובעים או מטפחות מתנפנפות, מים קרירים בצידניות והמון נישנושים.
עוברים לרגע בעולם האחר, שהוא "גלקסיה נטולת רחמים".
מנסים באוגוסט לנטוע בבוץ טובעני, מצחקקים, נלהבים, מצלמים ונהנים.
מנסים בנובמבר לקצור, לא הולך, ושוב מנסים [אולי קצת, הרבה, חותכים את האצבע הקטנטנה] ונחים.
יושבים על שפת הנהר, "מקור החיים", מביטים בכובסות ובשוטפות הכילים ושוב שותים תה צמחים ומצלמים.
תוהים, נדהמים, מביטים אבל, לא באמת מבינים:
את קשיי החיים, את היומיום המאתגר, את החום, הלחות והאבק הקשיח. את העבודה האינסופית הקשה והמתישה להשיג שק של אורז ולמכור...
את עלותו של הסבון, שיפשוף הבגדים במים הזורמים, מירוק הכילים, קיפול הבגדים, סארים אורכם 5 מטרים.
להביא את המים מהברזים שבמרכז הכפר, בשעה המסוימת. להכין מזון, להילחם בפולש, לגדל הבהמות כיהלום הכתר, לצידך, לצד מיטתך, לחמם לקרר לשטוף ולנקות. לחיות עם כל, הכל מכל הכלות.
נוטעים, מעבירים, מפרידים, נוטעים, קוצרים, חותכים, מקפיצים, עורמים, אולמים, אוספים, סוחבים, מעמיסים, מוכרים.
חורשים.
נוטעים, מעבירים, מפרידים...........................................................................................................

אני מכינה אורז, נפלו 3 גרגירים.
נא להרים, כבוד לכפריים.

ביקור בכפר של קולניק, הנהג של און. בהמשך לפוסט על http://tamarina1.blogspot.in/2012/11/women-arteries-and-vein-of-life.html. 
 ובהמשך לחווית השתילה:http://tamarina1.blogspot.in/2012/08/blog-post_15.html
 חלק מהצילומים צילמה טליה המוכשרת.

When we come, touching for a moment playing, trying, stop and continue and try again.
This slight moment of our life experience, these are not the real days.
Smeared with sunscreen, hats or scarves waving, cool water coolers and lots of snacks.
Moment are in another world, galaxy without mercy.
August trying to plant in quicksand, giggling, excited.
Trying to November harvest, do not go, again, [maybe a little, a lot, cut the tiny finger] and resting.
Sitting by the river, the source of life, looking at the current washed and contain herbal tea again and rolling.
Wonder, amazed, looking but not really understand:
The difficulties of life, the everyday challenging, endless work hard and exhausting to get a bag of rice and sell.
The cost of soap, running water, clothes rubbing, polishing containers, folding clothes, saris length 5 meters.
Plant, transport, separators, planting, harvesting, cutting, bounce, pile, halls which resembled cathedrals, collections, carrying, loading, sell.
Plow.
Plant, transport,

I make rice,three kernels have fallen .
Please lift, respect for the villagers.

Visit the village of Kolnik, the driver of the review. Further post on http://tamarina1.blogspot.in/2012/11/women-arteries-and-vein-of-life.html. Some of the photos I took talented Talya.




25 נובמבר 2012

נשים, עורקים ועורק של חיים Women, arteries and vein of life














הנהר זורם בשקט מופתי, זורם, מתעקל, לוקח איתו אשפה, השתקפויות וקצף של כביסה...הנשים מכבסות בשקט מופתי, משפשפות, פורסות לייבוש על הסלעים ומקפלות בתנועות מוסכמות מראש...ואנחנו צופים מהצד בשקט מופתי, מביטים, מבקשים אישור לחתוך את הרגע, להיות שותפים....ולכולנו זורם הדם בעורקים, בשקט מופתי, זורם, מתעקל ומתפתל עד שיפריע משהו לזרימה והשקט המופתי יופר.
בכפר הנידח הזה, הנקרא על ידנו "הכפר של קולניק", אי שם רחוק מהעיר, קרוב להרים העוצמתיים הללו, המקום בו שתלנו אורז באוגוסט, נקראו לחזור. לחזור ולקצור. היה חם, אויר דחוס אבק וריח גללי פרות, צלילי פעמונים של אלה ושקט, מן שקט מופתי כמו ששולה המורה היתה אומרת.
נבו שלי הקטן, קיבל לידיו מגל ולאחר מספר דקות חתך את הזרת הקטנה, חתך עמוק וזורם. כזה שמדאיג את אמא או כל אמא אחרת. השקט נחתך בצרחה חדה, חדה יותר ממגל שעבר השחזה.  הונחה משחה שחיכתה בתיק של מיכל הבטנו אחת אל השניה בהסכמה ידועה מראש, זה עמוק.  חסמה המטפחת את הזרימה והמשכנו בטיול, ממילא בסופו של יום נבלה במתפרה סטרילית קצת יותר מזו שבשדה, שבכפר שלצד ההרים.
הפיקניק שלצד הנהר היה נפלא, שקט, טעים, משותף!.
הכובסות כבר היו שם, מצחקקות בשקט למראה ההתעניינות במשימה היומיומית הבילתי נגמרת שלהם. אין שירה או המהום, רק מלמולים קלים.  המרחק ביניהם מדוד מראש, מוסכם ומקובל כמו תנועות הגוף. למה בעלת הסארי הפירחוני שוטפת כילים היום ולא כביסה? מרוחקת קמעה. הכביסה מקרבת, מכריחה את האחת למתוח עם השניה, לקפל ולתפוס ולהניח הקערה על הראש והשוטפת, היא שמה כלי בכלי ואוחזת בדלי.
שקט מופתי.
והנהר זורם, לוקח איתו את קצף הכביסה ועוד כמה שקיות, לוקח איתו את מה שהיום ויקח איתו את מה שמחר.
עוד מעט ויבוא האיש עם הפרות והשוורים וגם זה עם הבאפלו, הם ישתו וירבצו והוא ישטוף וימרק פרוותם. ירחיק כל מזיק. מזיקים שסבון, מים ירחיקו, או חומר מחטא אחר. 
והנהר החיים ישטוף הכל, בשקט עם צלצול פעמונים, פעמונים תולים על צואר הבהמות מעוטרי בחרוזי פלסטיק ענקיים צבעוניים.
ושלדג אחד מצטלם ואנפה אחת לבנה, דגיגונים בורחים מרעד הפסיעה וההרים שותקים, הם שם לעולמים רובצים ושותקים.
ואני חושבת כמה מדהים, העולם, הנשים והצלילים. הזרימה, השקט והחיים ...    ודואגת על חמישה תפרים שיתפרו בזרת הקטנה של נבו כשהשקט המופתי יופר בצרחות לפנות ערב. 
וכשהכל יזרום בעורקי החיים אביט אשתוק ואשן, בשקט מופתי.



סוף דבר!
תמר.

11 נובמבר 2012

Natural castles טירות מן הטבע









דוהרים לפנות בוקר בשמורת קאנה, הפארק הלאומי של הטייגרים. במרחק שעת טיסה מפונה ו 6 וחצי שעות נסיעה קופצנית ומתישה לכיוון מרכז הודו. בסיור הבוקר שהופך לשגרת יום הג'יפ מרשרש והציפורים זועקות, הפסקתי לספור כמה סוגים, המונים, מדהים.  מיני מינים של בהמות מופיעות בין העשבים הגבוהים, פתאום העין מגלה "אייל נקוד!" מתרגשים, "תראו כמה חזירי בר" אמא וחמישה קטנטנים והכל בשקט מופתי [כך המורה שולה הזקנה והנברנית אמרה] "גאור" אחד ענק וקבוצת חבריו קטנים יותר, אין לי מושג מה שמו העיברי, לדעתי הוא לא קיים בשום מקום, מכוער להפליא יצא ממיקסר ענק של תאו, ביזון, וגנו בעל גרביים לבנות וקרניים חובקות צואר. טליה אומרת שהוא דומה למישהו מבית-הספר, כולנו מצחקקים בשקט [אולי יש טייגר בסביבה].  מחפשת העין, חופרת, נוברת מבין העשבים אולי אגלה איזה טייגר יפיפה, החיה העצומה המרגשת הזאת. זכינו לראות כמה פסיעות והתרגשנו כמו ילדים.
ואז בתוך כל הקור הלא מרפה הזה, כשהאף שוכח את תפקידו לנשום...."Warning Call"....כך אומר ההודי הצנום שחושב שזה תפקידו היחידי, וכולנו קשובים: הקופים נוהמים נוחרים משהו, האילים משמיעים צווחות של ציפור, היער לא שקט, דרוך, משקשק ואנחנו מחכים, קפואים במקום מהקור ומהחוויה.קפואים כמו צואר של האיילה. האזעקה כל כך קרובה, יש משהו מרגישים, חוויה של פעם בחיים...להרגיש לרגע את עוצמת מלך היער, הוא מסתובב וכולם מחצצרים... מחכים שיעבור כבר איזה טייגר אחד לפחות, כלום.
...ואני המומה, נדהמת מהטירות הקטנות, גדולות שמקשטות את היער. מרשימות במיוחד, קתדרלות של מרכז העיר העתיקה, מבנים מרשימים במיוחד, כדאי לייצר סיורים מודרכים עם הסברים מפורטים על הטכניקה, הצריחים, הקימורים והמפתחים.. הם ענקיות, 2 מטרים לפחות, כל אחת עם אופי אישי של המתכנן, יש רבות שפיצים, מרובות צריחים, יש מעוגלות ויש הבנויות כמו גלים, גלים. כולן קשות כאבן, עשויות פירורי בוץ, אפשר לראות את הבניה החדשה, עדיין רטובה ואת הישנה יותר כשצבע בהיר יותר.  כל הטירות בנויות ממחצבים מקומיים, לא מיבאים שיש מאיטליה, כשהאדמה חיוורת יותר, הטירה תצא דומה.  כשהאדמה אדומה, הטירה תצא אדומה.
יש הנשענות על עץ או סובבות סביבו וכך המזון זמין תמיד, משלוחים ישירים הביתה ויש טירות שבחרו בעליהן לבנותן בשדות פתוחים, הנוף נפלא והאויר רווי חמצן.
לא ראיתי נכנסים ויוצאים, אני מניחה שכולם עסוקים.
ראיתי אחת הרוסה, כמו שריד ארכיטקטוני עתיק מגלה ממלכה מיתולוגית קמעה: מסדרונות, מחילות צרות וארוכות, מתפתלות, מובילות לכמה פתחים. כמו בפרמידות, רק ששם יש קמצוץ ופה השכונה הומה, כולם יורדים ועולים כל היום, יודעים אנא פניהם. וללא ג'י.פי.אס מגיעים לאן שצריך ובזמן, גוש עצום של אדמה עם קליפה קשה ופנים רך, עמוס צנרת מורכבת ומרתקת.
האם הייתי שמה ליבי לכך גם אם ראיתי טייגר?

הצילומים צולמו על ידי בשמורת "קאנה", הפארק הלאומי של הטייגרים במדיה פראדש, מרכז הודו.
את הסיפור המרגיז ומרתיח כל כך על אוזלת ידה של ממשלת הודו, איך תוך כמה עשרות שנים מאוכלוסיה של 40000 טייגרים נשארו רק 1200???????????????????????????????????????????????????????????????????
http://www.youtube.com/watch?v=z6BUxKRZAB4


10 נובמבר 2012

Arachnophobia האם לצלם זו תחילתה של דרך...








המצלמה מאפשרת, מאפשרת להביט, להתקרב מאוד, מאוד, בלי חשש. מאפשרת ויוצרת מחיצת הגנה, פרגוד של בטון או חומת מחוסמת עם קורי ברזל, כמו הזכוכיות בחלון הרפרפות במקלחת של פעם.     וכשאני מביטה בתמונה שמופיעה על המסך, אז ניזכר הגוף שיש כאן פחד קדמון, חשש מטורף וארכאי מהיצור הגועלי, רב רגלי, דוחה, שעיר, גדול ואוכל פרפרים יפיפים....פיעעעעכסה,כלום לא יעזור. כל פעם שאפגוש כזה או אחר הנכלל בהגדרת "עכביש" הגוף יצטמרר, מבט נגעל ישטוף את פני ואברח ואנוס וארעיד גופי עד יעבור הזכר.
צילמתי יחד עם טליה במחנה קיפלינג שלצד שמורת קאנה, הפארק הלאומי של הטייגרים במרכז הודו.

The camera allows, allows to look, very close, without fear. Allows and creates a protective barrier, screen or wall of concrete blocks with steel webs, they are like glass windows of the old times. And when I look at the picture that appears on the screen, then recall the body that there is atavistic, archaic fear of crazy and creepy creatures, long legs, creepy, hairy, big and eats beautiful butterflies .... Fiaaaacsh, nothing will help. Every time I meet one or another included in the definition of 'spider' I'll get a body shiver, a disgused look washes my face and I run away until my body forgets