אורחות לרגע, מחטטות, מציצות, נפעמות, קונות, נוצרות, נרגשות.
הכל שונה כשבאים עם ג'וסנה, היא מכאן, כולם מברכים אותה לשלום,
זאת כף היד שלה, סל הקניות הפרטי שלה, זה שמתקפל לקטן קטן בתיק האישי.
אצלו היא קונה את תה התפוזים הזה וכאן את נייר האפיה, פה רק את הסארים בשביל העוזרות וכאן סנדלי עור לבית, שימי במים וצעדי איתם קצת, היא אומרת, זה יתרכך. אל מוכר הדלעת המסוכרת היא מיישירה מבט כועס על המחיר האסטרונומי של 3 ש"ח שדרש מאיתנו, כאילו שהיא לא יודעת את המחיר האמיתי.
"Welcome to India", צועק לנו איש אחד גרום ובסיבוב הבא מזמין לחנותו לראות פשמינות.
אנחנו מפה, לא ???
כמו תיירות ההולכות אחר הדגל, אפשר להביט סביב ולהעלם, אל תוך הבתים המרגשים, ההמונים הצועדים, העסוקים, המקשקשים, הדוהרים.
אנחנו צועדות אחריה בשורה, חוקרות, בוררות, בודקות...כאילו שלא היינו כאן מעולם.
בכף היד הזאת, לא היינו.
את הסל הזה עוד לא בדקנו.
"Welcome to Pune"
מכאן ...אבל לא מכאן.
השבמחקמקסים הכול מדהים
השבמחקyour photos are always wonderful !!!
השבמחקit was a nice day
love
השבמחקהי תמר היקרה,
אני מביטה בתמונות וחושבת שיודעת מה ראית, הדלתות היפות בתוך העוני של הסחבות מסביב.
ארץ של עושר ויזואלי עצום בתוך עוני רחב ובסיסי שהוא המסגרת של העושר הזה.
בלי מחמאות, בכנות, אני ממש אוהבת את מה שאת שולחת.
הודו ארץ הצבעים! וכמה שהצלחת להראות את זה בכמה צילומים.
השבמחקאני עוברת על התמונות ומנסה לנחש, מאיפה כל תמונה צולמה, בעיר הענקית הזו.
ואני מצליחה (כך חושבת, לפחות) לזהות את המקומות. אפילו את החנות שמאחרי המוסלמי על האופנוע. WOW!
אולי זה בגלל שמבטינו נמשך לאותן פינות?