כל צורה , פרופורציה או שילובי צבעים חקוקים עמוק עמוק בהיסטורית מוחנו, בהיסטוריה האישית שלנו. הם מזכירים לנו נופי ילדות, עוטפים אותנו בריחות של סצנה קטנטנה מיום שבת שימשי אחד או מכל סיפור אגדה שאמא סיפרה ואנו עטפנו אותו ברישומי זיכרון שלא היו ולא נבראו.
כל אחד וספר ההיסטוריה האישית שלו: ספר עצום ורב שהוא סוחב מאחוריו ברשת דייגים אדירה או מניח רבדים רבדים על ראשו ככד מים מונומנטלי המכיל מים מבאר שלמה.
ולכן, כשאדם מתאהב בחולצה מפוספסת או בקצה המלמלתי של הוילון או בצלוחית פורצלן מעוטרת בסצנות מחיי היומיום, רק לו ולעיתים גם לא לו, ידועים ההקשרים ההיסטורים להיסטוריה הפרטית שלו.
אז....
מעצבים צריכים סוג של רחמים, מידה של אמפטיה, להבין שלעיתים ללקוחה מסוימת נעשה פרויקט עצום ורב, עשוי בקפידה מחבר כל חוויה כל -כך נהדר עם פרופורציות נדירות וצבעוניות מתוחכמת, שילובים נפלאים ויופי מתפרץ.........והיא רוצה פסל של קרפיון ענק מקרמיקה עם קרקלים מאסביים!
מה עושים?
עולמם של הדגים הללו המקוטלגים בקטגורית "סתמיים" מזכיר לה את סירת הדיג הפנטסטית של אביה וקצב התיפוף בלילות שנוגן בכדי לקבץ את הדגה ברשת אחת קטנטנה...ואולי מבלי שתיזכור שבבית סבתה על קיר מבואת הכניסה תולה תמונה של דייגים עמלים בגשם זלעפות ימי ורועם המושכים שללם מן הים. וזה מיצג אצלה, אצל הלקוחה, עוצמות על אנושיות וחוק חקוק בסלע על יכולותיו הניסתרות של האדם לחיות, להתמודד, להאבק ולהצליח אל מול כל חומה שתבוא!
אז , האם אפשר לומר לה לוותר על "קרפיון הביצות" הזה?
להפך..משם צריך להתחיל, משם צריך להוציא מבטנו של הלקוח את המהווים הכמוסים הללו ולייצר עבורו את ההביטאט הטוב ביותר, עבורו ולא עבור המעצב.
הביטאט אופטימלי שיש בו את הטמפרטורה הנכונה של הצבעים, מגע נכון של רצף טקסטורות וחלל מדויק עבורו - לא מחבק דובי מידי, לא פתוח ומינימליסטי מידי ולא כזה שמרגישים בו מגומדים כבכנסיה גוטית - "קוטנו של האדם אל מול האל", גם לא כמו בגלרית אספנות של פרטי משפחות מיוחסות אוסטריות ,שם, אסור להזיז דבר כי המחירים מתויגים.
ניתן להאחז בפריט אחד קטנטן או גדול כמו הדג הקרפיוני הנ"ל וליצור, שירה בציבור:
לייצר פלטת צבעים מרעננת וחכמה,
לאחוז בכמה טקסטורות מופלאות ומענגות,
לאגוד מספר פירטי ריהוט כבסיסו של החלל
ולאתגר את הכל ליצירה אחת מגובשת ומרימת גבה, נפש ומורל.
לדרך
תמר אלסברג
כל אחד וספר ההיסטוריה האישית שלו: ספר עצום ורב שהוא סוחב מאחוריו ברשת דייגים אדירה או מניח רבדים רבדים על ראשו ככד מים מונומנטלי המכיל מים מבאר שלמה.
ולכן, כשאדם מתאהב בחולצה מפוספסת או בקצה המלמלתי של הוילון או בצלוחית פורצלן מעוטרת בסצנות מחיי היומיום, רק לו ולעיתים גם לא לו, ידועים ההקשרים ההיסטורים להיסטוריה הפרטית שלו.
אז....
מעצבים צריכים סוג של רחמים, מידה של אמפטיה, להבין שלעיתים ללקוחה מסוימת נעשה פרויקט עצום ורב, עשוי בקפידה מחבר כל חוויה כל -כך נהדר עם פרופורציות נדירות וצבעוניות מתוחכמת, שילובים נפלאים ויופי מתפרץ.........והיא רוצה פסל של קרפיון ענק מקרמיקה עם קרקלים מאסביים!
מה עושים?
עולמם של הדגים הללו המקוטלגים בקטגורית "סתמיים" מזכיר לה את סירת הדיג הפנטסטית של אביה וקצב התיפוף בלילות שנוגן בכדי לקבץ את הדגה ברשת אחת קטנטנה...ואולי מבלי שתיזכור שבבית סבתה על קיר מבואת הכניסה תולה תמונה של דייגים עמלים בגשם זלעפות ימי ורועם המושכים שללם מן הים. וזה מיצג אצלה, אצל הלקוחה, עוצמות על אנושיות וחוק חקוק בסלע על יכולותיו הניסתרות של האדם לחיות, להתמודד, להאבק ולהצליח אל מול כל חומה שתבוא!
אז , האם אפשר לומר לה לוותר על "קרפיון הביצות" הזה?
להפך..משם צריך להתחיל, משם צריך להוציא מבטנו של הלקוח את המהווים הכמוסים הללו ולייצר עבורו את ההביטאט הטוב ביותר, עבורו ולא עבור המעצב.
הביטאט אופטימלי שיש בו את הטמפרטורה הנכונה של הצבעים, מגע נכון של רצף טקסטורות וחלל מדויק עבורו - לא מחבק דובי מידי, לא פתוח ומינימליסטי מידי ולא כזה שמרגישים בו מגומדים כבכנסיה גוטית - "קוטנו של האדם אל מול האל", גם לא כמו בגלרית אספנות של פרטי משפחות מיוחסות אוסטריות ,שם, אסור להזיז דבר כי המחירים מתויגים.
ניתן להאחז בפריט אחד קטנטן או גדול כמו הדג הקרפיוני הנ"ל וליצור, שירה בציבור:
לייצר פלטת צבעים מרעננת וחכמה,
לאחוז בכמה טקסטורות מופלאות ומענגות,
לאגוד מספר פירטי ריהוט כבסיסו של החלל
ולאתגר את הכל ליצירה אחת מגובשת ומרימת גבה, נפש ומורל.
לדרך
תמר אלסברג
