*הצופה ומעורבותו, מקצב הלב הפועם את המחול המתוכנן הזה לא יכול להישמע בתמונות. אולי כן?!. יש נשימות חלשות, מתרגשות, חקרניות, מסוקרנות את הרגעים הנפלאים הללו, נשימות את תוך המצלמה. מחשבות על המתרחש, על מה בדיוק קורה?, עכשיו, אח"כ, מחר, כשכבר לא אצפה...כל יום, כל יום, גם כשאני במכולת ליד ביתי הריקוד ממשיך. מישהו חסר, מי ממלא מקומו?, מתחלקים איתו?. הקבוצה שלצידם לא משתה כל כך הרבה דגים מהים, אין עצב גדול למפסידים, אין שמחה גדולה לזוכים. אני צריכה לעזוב, רוצה לראות עוד קצת, רוצה לפגוש מחר את אותן דמויות: נותן הקצב הזקן, הצעיר החזק, הזקן המלומד, קבוצת הילדים שמשחקת בצד ולומדת מה תפקידם מחר, אשת העסקים....
*רשת לכל דג, מביאה אותך למסקנה שסיפור זה כל כך ישן, סיפור שמעביר סב לאב לבן כבר עשרות ומאות ואלפים של שנים. זה ניכר בפניו של מנהיג הקבוצה, קמטים של חוכמה, חרוש ידע וכבוד לים, הזקן והים. כל ההתרחשות כמו כתובה מראש, אין עצירות אין שאלות. יש שלוש רשתות בגדלים שונים, כל הסיפור חוזר שלוש פעמים, כל גודל וטיפולו כל רשת ותיקונה. ההישרדות היומיומית הזו לא מאפשרת תקלות, יותר מידי משפחות בשלוש רשתות. והחוף מלא וגדוש. עשרות קבוצות, שבטים קטנים, כל סירה שבט, כל סירה והצבעים שלה, כל סירה והאנשים שלה. כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה אנשים.
כ"כ נהנתי לקרוא את מה שתיארת כאילו ואני הייתי נוכחת בכל הריקוד הזה.התמונות מהממות.מחכה כבר לטיול הבא שלך.
השבמחק