10 נובמבר 2012

Arachnophobia האם לצלם זו תחילתה של דרך...








המצלמה מאפשרת, מאפשרת להביט, להתקרב מאוד, מאוד, בלי חשש. מאפשרת ויוצרת מחיצת הגנה, פרגוד של בטון או חומת מחוסמת עם קורי ברזל, כמו הזכוכיות בחלון הרפרפות במקלחת של פעם.     וכשאני מביטה בתמונה שמופיעה על המסך, אז ניזכר הגוף שיש כאן פחד קדמון, חשש מטורף וארכאי מהיצור הגועלי, רב רגלי, דוחה, שעיר, גדול ואוכל פרפרים יפיפים....פיעעעעכסה,כלום לא יעזור. כל פעם שאפגוש כזה או אחר הנכלל בהגדרת "עכביש" הגוף יצטמרר, מבט נגעל ישטוף את פני ואברח ואנוס וארעיד גופי עד יעבור הזכר.
צילמתי יחד עם טליה במחנה קיפלינג שלצד שמורת קאנה, הפארק הלאומי של הטייגרים במרכז הודו.

The camera allows, allows to look, very close, without fear. Allows and creates a protective barrier, screen or wall of concrete blocks with steel webs, they are like glass windows of the old times. And when I look at the picture that appears on the screen, then recall the body that there is atavistic, archaic fear of crazy and creepy creatures, long legs, creepy, hairy, big and eats beautiful butterflies .... Fiaaaacsh, nothing will help. Every time I meet one or another included in the definition of 'spider' I'll get a body shiver, a disgused look washes my face and I run away until my body forgets

תגובה 1:


  1. הי יקרה,

    למה החיה הזו מעוררת בנו כזה גועל???? בכל אופן זה לא מולד.. אנחנו רוכשים את הגועל עם השנים.

    נ.ב. הסינים לא (הם אוכלים עכבישים גדולים על שיפודי עץ.)

    השבמחק